פעילים אזרחיים רבים נרתעים מאקטיביזם במערכת המשפט, מונח שיקרא מעתה והלאה – אקטיביזם משפטי. הם תופסים אותה כמערכת מורכבת הדורשת מהם לשלם לאנשי מקצוע יקרים מאוד. שהרי פנייה לאיש תקשורת, לחבר כנסת או לשר הם יכולים לעשות בעצמם, אבל בכדי להגיש מסמך לבית המשפט הם צריכים לשלם לעורך דין. יתר על כן, הליכים משפטיים רבים דורשים זמן רב ומתקדמים לאיטם, וזאת בניגוד לצורות רבות אחרות של פעולה אקטיביסטית אזרחית – כגון פוסט בפייסבוק או ידיעה חדשותית בעיתון – שמתבצעות באופן מיידי ומניבות תוצאות במהירות.
סיבות אלו ואחרות גורמות לאקטיביסטים רבים למשוך את ידם ממערכת המשפט, ולעשות שימוש בזירות פעולה אחרות.
אך לזירה המשפטית ישנם יתרונות גדולים. בניגוד לפעולות אחרות, הצלחה בזירה המשפטית בדרך כלל תגרום לשינוי מיידי של מדיניות, שהרי החלטת בית משפט מחייבת את המערכות השלטוניות השונות. כך לדוגמה, עתירה נגד פעולה של עירייה או משרד ממשלתי שתתקבל – תגרום למדיניות להשתנות באותו רגע, ויכולה לגרום להשגת מטרות המאבק האזרחי ללא צורך במאבקים נוספים. זאת בניגוד למאבקים תקשורתיים או פוליטיים, שהצלחה בהם אינה מסמנת את סוף הדרך. לא תמיד יהיה כך המצב, אך בדרך כלל הכרעה שיפוטית תהיה הכרעה חותכת.
בנוסף, גם בזירה המשפטית עצמה קיימים כלים קטנים וזריזים שניתנים להפעלה גם על ידי גופים וארגונים בעלי תקציב נמוך, הרוצים להשיג תוצאות בטווח זמן קצר יחסית. היכולת להפעיל כלים כאלו מהווה מכפיל כוח, בו אפשר לעשות שימוש בעת הצורך.
כמו כן, מערכת המשפט מהווה ציר קריטי כמעט בכל שאלת מדיניות משמעותית. מרבית ההכרעות הגדולות במדינת ישראל בתקופה זו – יתרחשו במערכת המשפט. מעטים דברי החקיקה המשמעותיים שלא תוגש נגדם עתירה, וכך גם לגבי ההחלטות הממשלתיות הנמצאות בלב מחלוקות ציבוריות גדולות. בית המשפט הוא בעל המילה האחרונה כמעט בכל הסוגיות החמות בציבוריות הישראלית, ולפיכך אקטיביסט אזרחי המעוניין לשנות מדיניות אינו יכול להתעלם ממערכת זו. יש התומכים במצב זה ויש מתנגדים אליו, אך קשה לחלוק על תמונת המצב.
בפוסט זה נמפה חלק מהכלים הזמינים לאקטיביסט בזירה המשפטית, ונערוך ניתוח קצר של כל אחד מהם. לאחד מהכלים – בקשת חופש מידע – הוכן מדריך מפורט בהרבה, בשל העובדה שהוא קל ליישום על ידי כל פעיל, ללא צורך בהכשרה משפטית.
בלוג זה נכתב בהשראת ראיון שנערך עם עורכת דין ניצנה דרשן לייטנר, נשיאת ארגון שורת הדין, ועו”ד שמחה רוטמן, היועץ המשפטי של התנועה למשילות ודמוקרטיה.
אינדקס כלים:
תביעה נזיקית
עתירה לבג”צ/עתירה מנהלית
הצטרפות לעתירה כידיד בית משפט
חשיפת אי תקינות מנהלית
מכתב משפטי לרשות מנהלית
סיוע במיצוי זכויות
חופש מידע (כולל מדריך מפורט להגשת בקשת חופש מידע)
תביעה נזיקית:
הסבר:
תביעה נזיקית היא תביעה לבית משפט כנגד אדם או ארגון אחר שהזיקו לגופו או לרכושו של הנפגע, ובה ידרוש הנפגע מהמזיק פיצוי על הנזק שנגרם לו. נזקים אלו יכולים לכלול לא רק נזקי גוף ורכוש, אלא גם נזקי לשון הרע, נזקים שנגרמו עקב אפליה אסורה ועוד.
בתביעה נזיקית הנטל מונח על התובע. עליו להוכיח לא רק שהמזיק גרם לו לנזק, אלא גם את היקף הנזק המדובר. ללא הוכחת שני הרכיבים הללו, לא יוכל התובע לקבל את הפיצוי אותו הוא דורש, למעט במקרים חריגים בהם ניתן לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק.
יתרונות וחסרונות:
להליך הנזיקי אתגרים לא מועטים. בדרך כלל מדובר בהליך ארוך מאוד, שיכול להימשך כמה שנים. בנוסף, העלויות של ההליך יכולות להיות גבוהות למדי, גם בשל הצורך לנהלו במשך תקופה ארוכה, וגם בשל הצורך בחוות דעת של מומחים חיצוניים וכו’.
מנגד, ישנם יתרונות גדולים לתביעה מסוג זה. ראשית, קיים סיכוי לזכות בסכומי כסף גדולים בסופה, כך שזהו הליך עם שוברו בצידו. שנית, במרבית תיקי הנזיקין ההסדר המקובל הנו שעורך הדין אינו גובה שכר טרחה על פי שעות העבודה שלו בתיק, אלא מקבל אחוזים מהסכום שיתקבל עם הזכייה. עובדה זו יכולה להפחית מהנטל הכלכלי הקיים על הארגון התובע. שלישית, מדובר בכלי בעל יכולת הרתעה משמעותית של מזיקים פוטנציאליים/מזיקים קיימים, דבר היכול להשפיע מאוד על המתרחש בשטח. לעתים מספיק רק איום בתביעה על מנת יכול לגרום לצד שכנגד להיות קשוב יותר.
דוגמאות:
דוגמאות לארגוני חברה אזרחית שעשו שימוש מוצלח בפרקטיקה זו ניתן למצוא למכביר. כך לדוגמה, ארגון שורת הדין פועל רבות בצורה זו, כאשר הוא תובע ארגוני טרור וגופים התומכים בהם פיננסית. הארגון זכה בפיצויים לטובת נפגעי טרור בגובה של למעלה שני מיליארד דולר. דוגמה נוספת ניתן למצוא בפעילות של האגודה לזכויות האזרח בשיתוף עם הקליניקה לזכויות אדם באוניברסיטת ת”א, בשם בני זוג ערבים שהופלו לרעה על ידי חברת בניה שסירבה למכור להם דירה. התיק נסגר בפשרה בין הצדדים, ובני הזוג קיבלו פיצוי של עשרות אלפי שקלים.
עתירה לבג”ץ/עתירה מנהלית:
הסבר:
עתירה מוגשת כנגד מעשה או מחדל של רשות מרשויות המדינה, ובה האזרח או הארגון העותרים דורשים כי המדינה תשנה את התנהגותה. סוגים מסוימים של עתירות, בדרך כלל העתירות החשובות יותר, מוגשות באופן ישיר לבית המשפט העליון, ונקראות עתירות לבית הדין הגבוה לצדק (בג”ץ). עתירות אחרות, בד”כ בעניינים עקרוניים פחות, מוגשות לבתי המשפט לעניינים מנהליים, והן נקראות עתירות מנהליות.
השתלשלות העתירה כוללת שלבים מספר. ראשית יגיש העותר בקשה למתן צו על תנאי. צו על תנאי הוא צו שמורה למדינה לשנות את התנהגותה. הבקשה מובאת בפני שופט אחד שיכול לקבל את הבקשה ולהעניק צו על תנאי, או להעביר את הבקשה לדיון בפני שלושה. כל עוד לא ניתן צו על תנאי, הנטל להוכיח שהתנהגות המדינה אינה כדין – מוטלת על העותר. אולם, ברגע שניתן צו על תנאי, הנטל עובר למדינה, ועליה להוכיח שהיא התנהגה באופן התואם את הוראות הדין. הוצאת צו על תנאי, כמו גם העברת הדיון למוטב של שלושה שופטים – מהווים איתות חזק מצד בית המשפט שהתנהגותה של המדינה בעייתית בעיניו, והם סימן חיובי לעותר.
במקרים מסוימים תוגש עם העתירה גם בקשה לצו ביניים, הדורשת מבית המשפט להוציא צו שיאסור על שינוי המצב הקיים בשטח עד לדיון והכרעה בעתירה. כך לדוגמה, אם ארגון טוען כי אסור למדינה להרוס בית אותו קבעה שתהרוס, הוא יבקש צו ביניים. הצו יאסור על המדינה להרוס את הבית עד להכרעה בדיון לגופה של עתירה.
אם ניתן צו על תנאי, הצדדים מגישים את טיעוניהם לבית המשפט, שבדרך כלל יזמן אותם לטעון בפניו, ולהשלים פרטים רלוונטיים נוספים. אם עמדת המדינה לא התקבלה על דעתו של בית המשפט – הוא יהפוך את הצו על תנאי לצו מוחלט, שיקבע שעל המדינה לשנות את התנהגותה.
יתרונות וחסרונות:
לעתירה יש לא מעט יתרונות. ראשית, כפי שכבר נכתב, מדובר בכלי שיכול לגרום לשינוי מדיניות בבת אחת, ולהשפיע באופן רוחבי על התנהלות גופי המדינה. שנית, מדובר בהליך בו בית המשפט אינו שומע עדויות או בוחן ראיות, וכמעט כל התהליך מתרחש על בסיס תצהירים וטיעונים בכתב. לפיכך, עתירה נוטה להיות הליך קצר יחסית, בוודאי ביחס לתביעה נזיקית. כמו כן, ניתן לעתור על מנת לשנות מצב או מדיניות באופן דחוף, כגון להימנע מהריסת בית או על לאסור על מינוי אישיות ציבורית בכירה. במקרים כאלו, בית המשפט ידון בעתירה באופן דחוף, וההחלטה תתקבל תוך פרק זמן מהיר למדי. בשל עובדות אלו, הליך הגשת עתירה נחשב הליך זול, בוודאי בהשוואה להליכים משפטיים אחרים. האגרות המושתות על העותר נמוכות יחסית, וגם ההוצאות שיכולות להיות מושתות על הצד המפסיד בדרך כלל אינן על הצד הגבוה, במיוחד אם מדובר בארגון חברה אזרחית.
אך כוחה הגדול של עתירה יכול להתפרס הרבה מעבר להחלטת בית המשפט בעניינה. הגשת עתירה כנגד רשות שלטונית יכול לשכנע את גורמי המקצוע הרלוונטיים לשנות את מדיניותם, או אף להחליט אחרת באותו מקרה ספציפי, מתוך חשש שמה בית המשפט יקבל את העתירה. עובדה זו אף מדגישה את ההליך המקדים לעתירה – הנקרא פנייה מוקדמת – הקובע כי על העותר לפנות לרשות השלטונית ולדרוש ממנה לשנות את מדיניותה בטרם יפנה לבית המשפט בעתירה. הדיאלוג המוקדם אל מול הרשות הוא כלי אזרחי רב עוצמה, ויכול לייתר את הצורך בהגעה לבית המשפט, או לפחות לשפר את המצב הקיים ברמה זו או אחרת.
מנגד, בתי המשפט בישראל מוצפים בעתירות, ורובן הגדול של העתירות נדחה. משמעות הדבר הינה שלמרות שהעותר חש שהצדק בוודאי נמצא איתו, ולעיתים אף אם בית המשפט נוטה להסכים כי נעשתה עוולה, לא תמיד תידרש המדינה לשנות את מעשיה. הדבר לא נובע רק מריבוי העתירות, אלא גם משום שלהחלטה נגד המדינה יכולות להיות השלכות רחבות היקף, מהן בית המשפט יעדיף להימנע.
בנוסף, לעיתים העותר בא לברך ויצא מקלל. זאת יכול לקרות כשבית המשפט ידחה עתירה מסוימת, ובכך “יכשיר את השרץ” ויהפוך את המדיניות הנתקפת לכזו ש”אושרה” על ידי בית המשפט.
דוגמאות:
ניתן להציג מספר רב של דוגמאות לעתירות משמעותיות שהוגשו על ידי פעילי חברה אזרחית. כך לדוגמה, נקבע כי אסור למדינה להפריט את בתי הסוהר ולהפעילם באמצעות קבלני משנה לאור עתירה שהוגשה על ידי הקליניקה לזכויות אדם במרכז האקדמי למשפט ועסקים. דוגמה נוספת היא ההחלטה של בית המשפט לפסול את חוק הגיוס, מספר פעמים, בעקבות עתירות שונות בנושא. את העתירה בשנת 2017 הובילה התנועה לאיכות השלטון, ובהרכב מורחב של שמונה מתוך תשעה שופטים נפסל החוק.
הצטרפות לעתירה כידיד בית המשפט:
הסבר:
ידיד בית המשפט הוא כלי משפטי הפועל בשיטות משפט שונות ברחבי העולם, ובו ארגון או אדם שאינם צד להליך השיפוטי מבקשים להצטרף לדיון ולהציג את עמדתם בפני בית המשפט. במדינת ישראל הוא משמש פעמים רבות את היועץ המשפטי לממשלה וגופים ממשלתיים אחרים, המעוניינים להציג עמדה מערכתית רחבה בסוגיות גדולות בפני בית המשפט, אך לא רק על ידם. כלי זה שימש בהקשרים רבים ארגוני חברה אזרחית בבואם להאיר נקודת מבט שלטענתם לא הוצגה כראוי על ידי שני הצדדים לדיון – העותר והמדינה. כך מנסה ארגון חברה אזרחית להציג זווית נוספת, בתקוה שזו תגרום לבית המשפט לקבל החלטה שונה בפסיקה העקרונית אותה הוא אמור לקבל.
יתרונות וחסרונות:
ארגוני חברה אזרחית עושים שימוש בכלי זה מכמה סיבות. ראשית, הוא מאפשר לארגון להצטרף לעתירה קיימת, ולא דורש הגשת עתירה נפרדת. הדבר יכול להוזיל עלויות, ורלוונטי גם לארגונים שכבר “פספסו את הרכבת”, ומעוניינים להצטרף לדיון משפטי שהחל להתנהל בבית המשפט. שנית, ככל שארגון נתפס כאוטוריטה מקצועית בסוגיה מסוימת, כך ייטה בית המשפט יותר להתחשב בדעתו.
מנגד, לכלי כמובן קיימים חסרונות. מכיוון שמגיש הבקשה אינו צד להליך, הוא לא קבע את המקרה על בסיסו תוגש העתירה, ולא הייתה לו שום שליטה בנסיבות. למקרה ולנסיבות יכולה להיות השלכה משמעותית על תוצאות ההכרעה העקרונית. כמו כן, בית המשפט אינו חייב לקבל את הבקשה, ובמקרים רבים הבקשה להצטרף להליך כידיד בית המשפט נדחית על הסף, והארגון אינו זוכה להשמיע את קולו במהלך הדיון. בנוסף, גם אם בית המשפט יאפשר לידיד בית המשפט להציג את עמדתו בדיון – סביר שלעמדתו יינתן משקל פחות יחסית לצדדים היריבים בהליך. ככל שמגיש הבקשה נתפס יותר כמייצג עמדה חד צדדית ברורה, ופחות כגורם מקצועי בלתי תלוי – כך תקבל עמדתו משקל נמוך יותר.
דוגמאות:
נציג כמה דוגמאות לפרקטיקה זו על ידי גורמי חברה אזרחית. לדוגמה, האגודה לזכויות האזרח ביקשה להצטרף כידיד בית המשפט להליך שהוגש על ידי יופי תירוש, שעסק בחוקיות ההפרדה המגדרית במוסדות אקדמיים לטובת הציבור החרדי. דוגמה נוספת היא של פורום קהלת, שביקש להצטרף כידיד בית המשפט במספר תיקים, וביניהם העתירה שעסקה בחוקיות הסדרים שונים שעסקו במסתננים.
חשיפת אי תקינות מנהלית:
הסבר:
לא תמיד רשות מנהלית פועלת בהתאם לכללים המחייבים אותה. אלו יכולים להיות כללים שנקבעו בחוק, בפסיקה, בתקנות, או אפילו בהנחיות פנימיות לעובדי מדינה. אקטיביסט יכול לאתר חריגות ואי תקינות בעזרת מעקב מדוקדק אחרי מעשי הרשות, ובחינת המעשים אל מול הכללים המחייבים.
לאחר חשיפת אי התקינות, נדרש האקטיביסט לפעולות נוספות. אלו יכולות לכלול הצפה תקשורתית של הנושא, פעולה אל מול הגורם המשפטי האחראי לאכיפת העניין, פניה למבקר המדינה, הגשת עתירה מנהלית או עתירה לבג”צ ועוד ועוד. מנעד הפעולות כולו מתבסס על תחקיר מדוקדק של הפעולות הלא תקינות שביצעה הרשות, אל מול ההנחיה הכתובה שאותה הפרה. כמובן שתחקיר זה יכול להתבסס על בקשת חופש מידע, או על כל צורה אחרת בה הושג המידע.
יתרונות וחסרונות:
פעולה במסלול זה מהווה אופציה זולה יחסית, משום שכל שהיא דורשת הוא מעקב וניתוח, ולא דווקא פניה למערכת המשפט ותשלום לגורמים משפטיים. אקטיביסטים אזרחיים שבקיאים ומכירים את הסוגיה לעומקה ידעו מתי הרשות הפרה את הכללים החלים עליה אף ללא צורך בעורך דין. יתר על כן, פניה לרשות עם ציון אי התקינות – יכולה לגרום לשינוי מהיר בפעולת הרשות, שאינה מעוניינת להיות חשופה לביקורת על פעילות שאינה תקינה.
מנגד, חשיפה מסוג זה מציבה את האקטיביסט בעמדה לעומתית לרשות השלטונית. הדבר מהווה אתגר לארגונים ואקטיביסטים המעוניינים לפעול בהקשרים אחרים יחד עם הרשות ככלי לשינוי מדיניות. בנוסף, כפי שצויין לעיל, החשיפה עצמה אינה מהווה תנאי מספיק לשינוי המדיניות. רשות מנהלית יכולה להתעלם מהפניות אליה, או אף לטעון שפעילותה נעשתה באופן תקין, מה שידרוש המשך מאבק בכלים שונים על מנת שכלי זה יישא פירות.
דוגמאות:
ארגון לביא מדגים צורת פעולה זו. הארגון חשף כי למרות שהרמטכ”ל הוציא הנחייה להפסיק את ההתקשרות עם מכונים חיצוניים המעבירים סדנאות חינוך לחיילים, צה”ל התקשר מחדש עם מכון מנדל לתכניות חינוכיות. בהמשך שלח הארגון מכתב לרמטכ”ל, והציף את הנושא בתקשורת. דוגמה נוספת היא של ארגון מולד, שחשף כי החטיבה להתיישבות מקצה כספים באופן שאינו שוויוני ומעלה חשד לניגוד עניינים. העניין הועלה על ידי הארגון לתקשורת, ובהמשך לחשיפה קבעה המשנה ליועץ המשפטי כי יש לסגור את החטיבה להתיישבות.
מכתב משפטי לרשות מנהלית:
הסבר:
לא תמיד יש צורך לגשת לערכאות בשביל לנהל מאבק משפטי אפקטיבי. לעתים כל שנדרש הוא מכתב מעורך הדין, המופנה לרשות ומסביר לה כי המעשה אותה היא עושה אינו חוקי, או שאינו סביר. פניה זו, אף כשהיא עומדת לבדה, יכולה לחולל שינוי. זאת במיוחד כשהרשות מבינה שמדיניותה כנראה לא תעמוד במבחן בבית משפט, או כשהיא מעדיפה שלא לנהל מאבק משפטי ארוך על כך.
יתרונות וחסרונות:
מדובר בכלי זריז ופשוט, הדורש מכתב קצר מעורך דין ותו לא. ארגונים יכולים לעשות בו שימוש בכדי לפעול באופן מהיר, ללא הוצאה כספית משמעותית. ארגון יכול להיעזר במתנדבים בעלי הכשרה משפטית בכדי לבצע פעולה זו, שאינה דורשת יותר מדי גם מעורך הדין עצמו. יתר על כן, מכתב זה מהווה תנאי מקדים להגשת עתירה, כך שבמקרים רבים הוא תנאי נדרש להמשך מאבק משפטי.
מנגד, מכיוון שלכל הרשויות המנהליות ישנם אנשי ייעוץ משפטי, מענה למכתב אינו דורש מהם מאמצים חריגים או מיוחדים. כמו כן, סביר להניח שהרשות תשנה את מדיניותה רק במקרים חריגים, בהם היא צופה קושי אמיתי בהגנה על מעשיה בבית המשפט או בפני ביקורת ציבורית.
דוגמאות:
דוגמה לפרקטיקה זו ניתן למצוא בפעילותה של האגודה לזכויות האזרח, שביקשה למנוע מעיריית באר שבע להפסיק את השימוש של עמותת “פורום דו קיום בנגב לשוויון אזרחי” במקלט השייך לעירייה. האגודה לזכויות האזרח פנתה במכתב לעירייה, ובו התריעה כי הפסקה השימוש מהווה פגיעה בחופש הביטוי. במקביל פנתה האגודה למשנה ליועץ המשפטי, בבקשה כי תבהיר לעירייה את אי החוקיות הגלומה במעשיה.
דוגמה נוספת היא עמותת רגבים, הנאבקת בבנייה בלתי חוקית. לאחר שהארגון מאתר בניה כזו, הוא פונה במכתב לבעלי התפקידים השונים, ודורש מהם לאכוף את חוקי התכנון והבניה. רק אם בעלי התפקידים אינם מבצעים את תפקידם – פונים רגבים בעתירה לבתי המשפט.
סיוע במיצוי זכויות:
הסבר:
אוכלוסיות רבות אינן תמיד מודעות לזכויותיהן על פי חוק. הדבר גורם למצב בו אנשים נפגעים מגורם כלשהו, ואין בידם הכלים לשנות מצב זה. במקרים אלו, פעילי חברה אזרחית יכולים לסייע לאותה אוכלוסיה במיצוי זכויותיה. הדבר יאפשר גם שיפור באיכות החיים של אנשים אלו, וגם יכול לגרום לשינוי מדיניות בשל העובדה כי כעת אנשים מקבלים את המגיע להם. מיצוי זכויות זה יכול להיעשות בצורות מגוונות – החל מהגשת טפסים לרשות הממשלתית הרלוונטית, דרך התארגנות מסודרת אל מול גוף מסחרי גדול ועד הגשת תביעות נזיקיות גדולות. רבים מהכלים שצוינו לעיל יכולים להיות לעזר במיצוי הזכות עצמה, אך ברוב המצבים הללו יש להנגיש גם את הידע המשפטי וגם את הכלים עצמם לאוכלוסיית היעד.
יתרונות וחסרונות:
לכלי זה כמה יתרונות משמעותיים. ראשית, הוא מאפשר שינוי בקנה מידה משמעותי, בשל העובדה שהוא רותם אוכלוסיה שלמה לפעול יחדיו מתוך רצון למצות את זכויותיה. אקטיביסט בודד יכול לפנות לרשות בבקשות פעמים רבות, אך כשמגיעה אוכלוסיה של עשרות ומאות אנשים שפתאום דורשים את מה שמגיע להם על פי חוק – זהו מהלך דרסטי. שנית, כלי זה מאפשר לאוכלוסיה גדולה לשפר את מצבה, תוך הפעלת מאמץ קטן יחסית. שהרי מדובר במדיניות שאין צורך לפעול לשינוייה – מה שידרוש מאמצים רבים – אלא לדאוג שהיא תבוצע. עובדה זו מהווה יתרון משמעותי, ומאפשרת להשפיע באופן דרסטי עם משאבים מועטים יחסית.
מנגד, הפעלת כלי זה דורשת רמת אמון גבוהה אל מול האוכלוסייה עימה עובד האקטיביסט. רמות אמון נמוכות בד”כ אינן מאפשרות פעולה משותפת לצורך השגת מטרות, במיוחד שאלו דורשות מכל אחד מהאנשים לפעול ולצאת מאיזור הנוחות שלו. כמו כן סיוע במיצוי זכויות דורש היכרות מעמיקה עם המאטריה המשפטית הרלוונטית, ופעולה מרובה בשטח עצמו. זהו כלי שדורש זמן ומאמצים, שאינו ניתן להפעלה בקלות ובזריזות מרחוק.
דוגמה קלאסית לפרקטיקה זו היא פעילותה של עמותת אביב לניצולי שואה. העמותה מפעילה מרכזים ברחבי הארץ בהם יושבים עורכי דין המתמחים במיצוי זכויות של ניצולי שואה, ומסייעים להם לקבל את המגיע להם מהמדינה ומגופים אחרים.
דוגמה נוספת היא יוזמת “עו”ד אקספרס” של ועד מתיישבי השומרון. הוועד סיפק ליווי של עורך דין בחינם לכל תושב שהופלה על ידי חברה מסחרית, שלא הסכימה לספק שירות לאזור מגוריו. אותו עורך דין סייע בכתיבת מכתב אזהרה משפטי לכל תושב כזה, אותו ניתן היה לשלוח לחברה המפלה.
חזרה לרשימת הפרקטיקות
הסבר:
מידע מפורט וברור הוא הבסיס לכמעט כל מאבק אזרחי משמעותי. דאטה שמוצגת במסגור נכון, מהווה בסיס לתיאור תופעה בלתי רצויה, חלוקת משאבים בלתי הוגנת, התנהלות רשותית שאינה תקינה, ועוד. רשויות המדינה נוטות לאסוף כמויות אדירות של מידע על רבים מהדברים המתרחשים במדינה, ולפיכך מהוות כתובת משמעותית לבירורים בכל נושא שהוא. בעשורים האחרונים הולכת ומחלחלת התפיסה כי מידע הנמצא בידיהן של רשויות השלטון אינו רכושן הבלעדי, וכי הוא שייך לציבור ממנו נלקח. תפיסה זו מצאה את ביטויה בחוק חופש המידע, המגדיר כי “לכל אזרח ישראלי או תושב, הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית, בהתאם להוראות חוק זה” (סעיף 1 לחוק). התוצר הפרקטי של החוק הוא מסלול בו יכול כל אזרח לקבל כמעט כל פריט מידע אותו ירצה לקבל מרשויות המדינה. בשנים האחרונות השקיפות בקרב גופי המדינה הלכה והשתכללה, כך שכיום קל יותר מבעבר להשיג את המידע הנדרש לפעיל לצורך שינוי חברתי. ברבים ממשרדי הממשלה אף קיים ממונה חופש מידע, האחראי על מענה לבקשות חופש מידע המגיעות מאזרחים.
בחלק זה נפרט מה יש לעשות בכדי לקבל את המידע, ובמה הדבר כרוך. בשל חשיבות הנושא, הוא יוצג בפירוט נרחב יחסית, ובצורה נהירה ליישום.
מדריך מעשי להגשת בקשת חופש מידע:
הגשת בקשה לחופש מידע תיערך בשלבים הבאים:
אם כל השלבים המתוארים לעיל לא עזרו – ניתן להגיש תוך 45 יום עתירת חופש מידע לבית המשפט לעניינים מנהליים. חשוב להציג לבית המשפט את כל שלבי התהליך שנערכו אל מול הרשות, ואת הצורך של המבקש במידע. בניגוד לשלבים עד כה, שכלל לא דרשו עורך דין או ידע משפטי, הגשת עתירת חופש מידע דורשת ייצוג משפטי. אולם, מדובר בהליך קצר ופשוט יחסית, ולפיכך הוא אינו יקר יחסית להליכים אחרים.
וכמובן, קבלת המידע מהווה אך ורק סיפתח לעשייה האזרחית. כעת ניתן לבחון את המידע ולהחליט איך ניתן לפעול באמצעותו.
