ערך: ישי ריבלין
הבדלים ביעוד עולם העסקים והחברה אזרחית
לחברה האזרחית קיים דימוי נזיל (“פלואידי”) הרבה יותר מהמגזר העסקי או הציבורי. יש ניסיון גובר ‘למקצע’ את אותו מגזר שלישי על בסיס תובנות מהמגזר העסקי. מגמה זו ניזונה במידה רבה מהתורמים והפילנטרופים, להם רקע וניסיון נרחב במגזר העסקי לרוב. בעוד שתמיד יש מה ללמוד, צריך להציב תמרורי הכוונה ואפילו אזהרה מהעתקה ישירה, יותר מכך, לעיתים ניסיונות אלה טומנים בחובם כישלון וודאי.
ספר בשם, Forces for Good, שפורסם ב 2007, בוחן את העקרונות בבסיסם של עמותות שהצליחו להשפיע בסדר גודל יוצא דופן. מהספר עולה כי נושאים בהם מתמקדים במגזר העסקי, כמו טיוב הניהול ובניית היכולות המקצועיות שלו, לא בהכרח עובדים בחברה האזרחית. למה? כי יש שונות עמוקה בין המגזרים.
במגזר העסקי, בוחנים את שורת הרווח הכלכלית כספית. לעומת זאת, במגזר האזרחי – מעצם הגדרתו – לא מודדים רווח, אלא השפעה אזרחית. יותר מזה, אם בגוף עסקי יש קשר ישר בין לקוחות לבין הכנסות, בארגונים אזרחיים מתקיים במקרים רבים קשר הפוך בו “הלקוחות” הם גורם להוצאת כסף. או במילים אחרות, יותר מוטבים אינם מביאים יותר הכנסות.
– למאמר בנושא הספר לחצו כאן.
המחשבה כי ההגדרה של השפעה בתחום החברה האזרחית היא נזילה ביותר, יכולה להביא למסקנה שזו למעשה הוכחה שמה שנדרש הוא ‘לחנך’ את המגזר השלישי. לאור המורכבות של המושג, צמחה תעשייה שלמה העוסקת במדידת ההשפעה האזרחית, וזו פועלת בעיקר בין הארגונים לבין הפילנתרופיים שמבקשים לבחון ביצועים. אבל הרבה פעמים לא ברור אם התעשייה הזו היא חלק מהבעיה או חלק מהפתרון.
מי שעניינו בשאלת ההשפעה האזרחית יודע בדרך כלל היטב היכן הוא מצליח להשפיע והיכן לא. מדידה יכולה לעזור ליזם או לארגון להתמקד, אבל היא גם יכולה לגרום לו להשקיע מאמץ בפיתוח אנקדוטות ומספרים אותם הוא יכול להציג לתורמים, במקום למלא את ייעודו ופעילותו.
להשפעה אזרחית כמובן שאין מתכון, אבל כן קיימים מספר עקרונות בסיסיים אליהם כדאי לשים לב.
בעיירה מסוימת ערכו הפגנות בדרישה להצבת רמזור בצומת מסוכן. יום אחד, ירד מהרכב אדם שאמר להם: למה אתם מפגינים? הכל עניין של תנועה (“טראפיק”), אם יש בצומת כמות מסוימת של מכוניות, זה מחייב את העירייה להציב רמזור. אתם צריכים להוציא את הנתונים ממשרד התחבורה, ולפעול מול מהנדס העיר. פעולה אחת כזו אפקטיבית יותר מעשרות הפגנות.
נושא חטיפות ילדי תימן והבלקן היה תפוח אדמה לוהט, שאף אחד לא רצה לגעת בו. מי שעסק בו תויג כמשוגע או כבלתי רלוונטי. אנשי עמותת עמר”ם הבינו זאת, והתחילו בעריכת ימי זיכרון. לצורת הפעולה הזו, שבשלביה הראשונים לא דרשה דבר מהממסד, היה קשה להתנגד. ימי הזיכרון העניקו חוסן ואמונה בקרבם של אנשים – אמונה בעצמם ובסיפור שלהם – והיווה בסיס לכניסה אל דעת הקהל הציבורית. הצעד הראשון לדעת הקהל היה תחילה דרישה ממשית וספציפית לחשיפה וגילוי מסמכים.
לכולם קשה לפרוץ לדעת הקהל הציבורית. אבל לפעמים, הפריצה היא בכלל לא סביב הקמפיין המתוכנן. היה קמפיין שהובילה ‘תנועת המאומצים’, סביב דרישה לגבי פנקס האימוצים ולשנות את הגדרות סעיף 30 בחוק האימוץ. הם עבדו תקופה ארוכה מאוד, כדי לייצר פרסום בשעות “הפריים-טיים”. כמה שעות לפני עלייה לשידור הם קיבלו הודעה שהפרסום לא יעלה. מדוע? כי לפי הוראות החוק בסעיף 34, אסור למאומץ לומר שהוא מאומץ בתקשורת. כאן הם ערכו שינוי מידי ובמהירות, במקום קמפיין על סעיף 30 הם קידמו קמפיין על סעיף 34 – שאוסר עליהם להצטלם. הקמפיין הצליח והציף לתודעה את הנושא, שאומץ מהר מאוד על ידי חברי כנסת ואנשי תקשורת ותוך פחות משנה בוטל סעיף 34.
הכוונה אינה רק לקשב הפוליטי באותו רגע, אלא הקשב של המערכות הגדולות. הקשב של משרד התחבורה למשל יכול להיות בנושא המטרו בתל אביב. כשמנסים להניע את המשרד לכיוון מסוים, חייבים לזהות זאת ולהבין האם היוזמה מתחברת עם הקשב, או שמא מתחרה, ויותר מכך מתנגדת, למגמה הקיימת. צריך לדעת איזה גלים גדולים ניתן וכדאי לתפוס ולרכב, ומנגד, איזה גל עלול לרמוס את הפעילות.
אחת המגמות המעניינות שמתרחשות בשדה האזרחי היא הדינמיקה בין שחקנים גדולים לקטנים. זה קשור למגמות בפילנתרופיה, אבל גם להבנות בגופים אזרחיים גדולים שמודעים לכבדות, לסרבול ולקליטת השינויים האיטית באופן יחסי. הם מנסים לאמץ מסיבות אלו ומסיבות של יחסי ציבור, את אותם ‘עכברים קטנים’: יזמים אזרחיים זריזים זניתן לתמוך בהם באמצעות קולות קוראים, מאיצים וכד’. המשמעות היא שלעיתים כדאי ליזם האזרחי למצוא את הפלטפורמה או ‘הפיל’, עליו הוא יכול לרכוב ולהניע במהירות וביעילות את היוזמה שלו.
עד לפני שלושים שנה הפילנתרופיה בישראל עבדה בעיקרה דרך מתווכים. בארץ היו מעט מאוד תורמים משמעותיים, והתורמים האמריקאים היו תורמים לפדרציות, לסוכנות ולג’וינט שהיו מעבירות את הכספים לארץ. היום העולם הפילנתרופי פתוח יותר ויש בו מכלול של מגמות, חלקן חיוביות וחלקן שליליות, על היזם האזרחי להבין את מקומו בתוכם. זה מחייב את האנשים בחברה האזרחית לדייק את העשייה, הידע ואת הקהלים אותם מעוניינים לגייס לתמיכה בפעילות.
המגמות המרכזיות הן: היווצרות פילנתרופיה ישראלית, היווצרות פונקציית האחריות התאגידית בישראל, שבירת המתווכים, דור צעיר אמריקאי שמתעניין הרבה פחות בישראל, שבירת הדיכוטומיה בין עסקים ועמותות בהקשרים של השפעה אזרחית, כניסת עולם המדידה והערכת אימפקט ועוד.
יש לפעמים עודף הערכה לביסוס של חזון, או בייתר דיוק לאדם שצועד ישירות לעבר היעד שקבע. צריך ובהחלט כדאי להציב כיוון ולייצר תאוצה, אבל לצד השליטה בהגה כדאי לאפשר ניווט ותמרון. זה חשוב ביותר, כי הפעילות היא תמיד עם אנשים, דעת קהל, אמצעיים טכנולוגים משתנים ומתחדשים ועוד. החזקת ההגה ללא מוכנות לתת לו “לקפוץ” מעט מצד לצד, צפויה להביא לאיבוד התובנות החשובות מתוך הניסוי והטעייה. העדר ההתאמות תוך כדי תנועה לא מאפשרים לפרויקטים ולפעילות להתגבש. לא חסרות יוזמות שהתרסקו בתחילת הדרך, כי היו להם יזמים נוקשים, שלא ידעו לקבל את האיתותים מהשטח שדרשו הסתגלות מחודשת
היכולת לספר סיפור היא חיונית, במיוחד כאשר העבודה היא עם אנשים, וזה תמיד עניין של עבודה עם אנשים. במיוחד כאשר העמידה של דמויות בקדמת הבימה תופסת ממד מרכזי בדיון הציבורי. בסופו של דבר מה שמבקשים לפעול בו הוא לשם בני אדם, ולכן הסיפור של אותם בני אדם הוא חיוני. לכן, חשוב לדעת איך להביא הכרה זו לפעולה האזרחית, בעבודה מול התקשורת, מול נבחרי ציבור או מול תורמים. במיוחד חשובה היכולת להגיע לניסוח בהיר ומדויק של הסיפור, כזה שממנו ידעו למה אתה פועל ולשם מה.
רוב העמותות עוסקות בשירותים. זה נבע מאותה העברה של פעילויות מהממשלה והגוף הביצועי לחברה האזרחית בעשרות השנים האחרונות. בהקשר זה, בשנים האחרונות צומחת התופעה של ארגוני שירותים שהחלו לעסוק בסנגור, ולהפך. הסיבה לכניסה לעולמות הסנגור היא הרצון להשפיע על מקבלי ההחלטות ולטפח לגיטימציה ציבורית. כלומר, זה הרבה מעבר לעשיית לובי. זו למעשה פעילות שמכווינה את עצמה גם לדרג הקובע מדיניות וגם לעשייה ממשית “בשטח”, במילים אחרות לנכוח ב’שוחות’ וגם בגבעת הקרב המתצפתת, ולחבר ביניהם.
במרחבי הפעילות של החברה האזרחית יכולות להיות ציפיות ולעיתים אפילו יומרה להשפעות נרחבות, הרצון להשפיע ולעיתים ממש לשנות סדרים ודפוסים מקובלים. למשל, במבני כוח מושרשים ומקובעים, או באג’נדות ודוקטרינות דומיננטיות, ולרוב זה נעשה עם משאבים מוגבלים ביותר. האם זה אפשרי? בהקשר זה, זיהוי של התארגנויות בתחום העשייה, שצלחו במטרותיהם, או לחלופין שכשלו, ולמידה אודות טיב ונסיבות גורלם, יכול להיות צעד חשוב בהערכת הסיכויים ומועיל לצורך הפקת לקחים. מה גם שיש לזכור שהיכולת לדעת מראש אילו הזדמנויות ונסיבות עלולות לצמוח תוך כדי תנועה איננה קיימת, ומכאן שההכרה והאחיזה בפוטנציאל ההצלחה הוא קריטריון חיוני בפני עצמו, בלעדיו אותם הזדמנויות לא יוכלו להופיע. לצד זאת, יש צורך להכיר בכך שבניגוד לתדמית המקובלת העבודה בחברה האזרחית, כאשר היא מתקיימת ברצינות ובמקצועיות, זו פעולה הדורשת מאמצים ומשאבים – לא פחות מכל תחום אחר.
